רגע לפני סיום חגיגיות חודש הגאווה, בחרנו להביא טקסט מיוחד, נפלא ורגיש של אהוד דרש, מטפל בתנועה ופסיכותרפיסט.
חודש הגאווה פה, והוא יקר וקרוב לליבי - גם ברמה האישית, אבל גם ברמת המקצוע שלי.
אני מאמין שהעבודה שלנו כמטפלים ומטפלות באמצעות אמנויות, בניגוד לכל מיני פרקטיקות טיפוליות מבוססות פתולוגיה, מבוססת על עקרונות הומניסטיים, שרואים ומטפחים את הכוח של הפרט לפרק סבל וליצור רווחה - בשביל עצמה וגם בשביל הסביבה שלה. העקרונות האלו מבוססים על היכולת המובנית בתוכנו לריפוי, צמיחה ושגשוג. התפקיד שלנו הוא לעזור לכוחות האלו לפעול, לטובת המטופלים והמטופלות שלנו.
בסופו של דבר, המרחב הטיפולי שאנחנו מבנים ומאפשרים פועל - ממש במהות שלו - בכיוונים כל כך שונים מהכוחות הרגרסיביים והדכאניים שאנחנו צריכים להתמודד איתם במקום ובתקופה הספציפית בה אנו נוכחים.
בטיפול בתנועה, אנחנו עובדים עם החוויה. עם מה שקורה עכשיו. דרך ובאמצעות התנועה, הגוף והקשר.
הגוף החש מחזיק בתוכו סיפורים, היסטוריה, זהויות והשתייכויות. סיפורים שיכולים לתת לנו - מצד אחד - ביטחון, ומצד שני יכולים להגביל אותנו, את התפיסה העצמית שלנו ואת היכולת שלנו לנוע ולבטא את עצמנו בחופשיות.
ובטיפול, אנחנו ניגשים לתחושה הזאת שקורית עכשיו. זאת שלאו דווקא נמצאת במילים או במחשבות. זאת שנמצאת בתחושות, בפעולות, בדרכי התבוננות ובתנועות תודעה.
באמצעות ההתמקדות הזאת, אנחנו מטפחים קשר בטוח עם החוויה הנוכחת שלנו, מאפשרים לסקרנות להופיע בתוכה ולגביה. מתוך המרחב הזה אנו מסייעים ליכולת הפנימית שלנו לפרק את הסיפורים: להתבונן באיך הם נוצרים ובתהליך ההבנייה שלהם.
נכון, את כל זה אפשר לעשות גם בשיחה, וזה בסדר גמור, אבל יכולת הפירוק הספציפית הזאת מתפתחת בסטודיו או בקליניקה - לא בגלל שניתחנו, הבנו, או פענחנו את הסיפור, ההיסטוריה, הזהות או השייכות.
היכולת הזו, מתפתחת כי אנחנו רואים את הדברים - כאן ועכשיו - דרך התחושות, הפעולות, דרכי ההתבוננות ותנועות התודעה שלנו - את כל הסיפורים שלנו.
זה נראה הבדל קטן, אבל זה לא באמת ככה. כשהמטופלים שלנו עושים את זה, הם עושים את זה ישירות עם החוויה שלהם. הם רואים איך שכשהם מכוונים את תשומת הלב למקומות מסוימים ובצורה מסוימת, חוויית העצמי, המרחב והקשר, משתנים.
אלו לא המלים שהשתנו; זה המבט שלהם על עצמם ועל החוויה שלהם, שהשתנה.
כשהמטופלים רואים את זה, יש להם הזדמנות ללמוד, ממש על הבשר שלהם, שמה שהם עושים - מבפנים - חשוב. זהו אייג׳נסי (Agency). ככה הוא נראה. הם מתאמנים בלטפח ולגדל איכויות פנימיות, צורות התבוננות, ופעולות שמייצרות מציאויות שהם יכולים לנוע בתוכם.
הם לומדים לשחק. לשחק באמת.
לשחק כמו מבוגרים אמיתיים.
כאלו שיכולים לדמיין, ליצור ולפעול.
זה לא ״לדבר על״ להיות מבוגרים. זה לעשות את זה.
לעשות את זה ביחד, עם עוד מבוגר או מבוגרת.
במובן מסוים, אפשר אולי לומר, שהעבודה שלנו חותרת מתחת לסיפורים, להיסטוריה, לזהויות ולשתייכויות. היא בעצם מייצרת פערים בין הכאן ועכשיו, לתפיסות עצמי נלמדות, נוקשות ומוחזקות, היררכיות ופתולוגיות, כדי לתת לפוטנציאל של היכולת שלהם לדמיין את עצמם להאיר החוצה.
העבודה שלנו מייצרת קרקע גמישה ועשירה כדי לשנות מציאויות, לייצר התגבשויות ולהמציא את עצמם מחדש.
וזה רדיקאלי, חתרני אפילו. יותר מעיבוד נרטיבי, או תובנות בין דוריות.
לעשות את זה, ולעשות את זה ביחד - זה הדבר החשוב.
במיוחד מול כוחות פטריאכליים, הגמוניים, ממשמעים, שמטפטפים לנו סיפורי מגדר וזהות, שמשתמשים בבושה, הדרה ופחד כדי לדכא כל תנועה שמורדת בסדר קיים. כוחות שהופכים את הסיפורים האלו ל״טבע״ או ״למהות״ או ל״מחלה״.
מול הכוחות האלו אנחנו מתחזקים. מתחזקים מול הסיפור.
מתרגלים את הכוח המופלא של לדמיין, ליצור ולפעול;
וכך מתאפשר לנו להיות גם בעלי ובעלות סמכות לנוע את עצמנו - אישית וחברתית - בכל הצורות האפשריות.